הלכה על שמואל א 9:5: משנה תורה ופסיקה יהודית

השער השני: תיקוני המבוי המפולש ותיקוני צורת הפתח ותיקוני ר"ה והעיירות. א. אבאר בו תיקוני המבוי המפולש השוה והעקום, ושנכשר בלחי או בקורה ואחר כך נפרץ מראשו או מצידו, והרחב מעשר. ב. ואבאר בכלל זה צורת פתח שאמר בכל מקום כיצד, וכן עומד מרובה על הפרוץ כיצד. ג. ואח"כ אבאר דין מבוי או חצר שנפרצו בשבת או שנטלו הלחיים והקורה בשבת, ודין מחיצה שנעשית בשבת. ד. ואבאר תיקון רשות הרבים והעיירות.
פרק ראשון: א. מבוי המפולש לרשות הרבים כיצד מערבין אותו, אם היה מפולש לרשות הרבים מכאן ולכרמלית מכאן, עושה צורת פתח מכאן ולחי או קורה מכאן. וכן הדין אם היה מפולש לכרמלית. היה מפולש לרשות הרבים מכאן ומכאן, עושה דלת מכאן ולחי או קורה מכאן. ויש מי שהורה גם בזה להכשיר בצורת פתח מכאן ולחי או קורה מכאן. ולראשון דעתי נוטה. איזה דלת אמרו, דלת הראויה לינעל, ואינו צריך לנעול. כיצד, היו שולי הדלת משוקעין בעפר עד שהעפר מונע אותה מלנעול צריך לפנות העפר. היתה ראויה לנעול אינו צריך שינעול אף בלילה, כל שראוי לנעול הרי זה מותר. ב. איזהו מבוי המפולש מכאן ומכאן לרשות הרבים, כל שאינו רחב שש עשרה אמה. היה רחב י"ו אמה נעשה הוא עצמו רשות הרבים, ואין רשות הרבים מתערב עד שיהו דלתות נעולות בלילה כמו שיתבאר (פ"ד ה"א). ויש מי שהורה שכל שאורך המבוי מפולש לאורך רשות הרבים, בין שהמבוי רחב שש עשרה אמה בין שאינו רחב הרי הוא רשות הרבים, ומבוי המפולש לרשות הרבים כיצד, כגון שאורך המבוי מפולש מכאן ומכאן לרוחב רשות הרבים, ודברי טעם הם וראוי לחוש להם. ג. כבר בארנו (ש"א פ"ט ה"ד) שהמבוי השוה מפנים ונראה מבחוץ נדון משום לחי. לפיכך מבוי שנפרץ במלואו לחצר ונפרצה החצר כנגדו לרשות הרבים, אם לא נפרצה החצר גם היא למבוי במלואה הרי הוא כסתום, ואינו צריך כלום מצד החצר, והמבוי והחצר מותרים, ואף על פי שלא עירבו זה עם זה, לפי שהמבוי ניתר במה שנשאר קיים מכותלי החצר בצד המבוי משום לחי, ואין רגל המבוי אוסרת אותו. ד. היו כותלי המבוי נמשכין ונכנסין בתוך חלל החצר שלשה טפחים או יותר, ומופלגין מכותלי צידי החצר שלשה טפחים, אם לא עירבו המבוי והחצר, המבוי אסור לפי שרגלי החצר במבוי ואוסרין אותו, והחצר מותרת ואף על פי שפרצת המבוי ופרצת החצר שבצד רשות הרבים מכוונין זה כנגד זה, ואפילו רבים בוקעין בחצר ונכנסין לה בזו ויוצאין בזו, אף על פי כן החצר כרשות היחיד ומותר לטלטל בכולה. במה דברים אמורים בשנשארו בכותליה מצד זה ומצד זה משני צדי המבוי פסים קצרים וגבוהים עשרה, ואפילו אין רחבין אלא מעט, לפי שהן נדונין כשני לחיים. ואם לא נשאר אלא מן הצד האחד צריך שישאר שם פס ארבעה, שכבר נתבאר (ש"א פי"ג) שאין החצר נתרת אלא בשני לחיים או בפס ארבעה. ה. נפרץ לאמצע רחבה של רבים שאין דיורין שם, אפילו כותלי המבוי נמשכין לתוך חלל הרחבה בין עירבו בין לא ערבו אף המבוי מותר, שהרחבה שאין בה דיורין אינה צריכה עירוב ואינה אוסרת את המבוי, שאין אוסר אלא דיורין בלבד. במה דברים אמורים ברחבה שאינה יתירה על בית סאתים ואף על פי שלא הוקפה לדירה, או שהוקפה לדירה ואפילו יתירה על בית סאתים. אבל היתה יתירה על בית סאתים ולא הוקפה לדירה ונפרצו זה לזה במלואן שניהן אסורין, כרמלית היא זו, והרי מבוי נפרץ במלואו לכרמלית. ו. היה נפרץ במלואו לצידי החצר או לצידי הרחבה ונפרצה החצר והרחבה אפילו שלא כנגד המבוי אסור, לפי שנראה המבוי מבפנים כמבוי עקום ומפולש משער זה לשער זה. ולפיכך אסור עד שיעמיד לחי או קורה בין המבוי לבינה. היתה רחבה או חצר של יחיד, אפילו נפרץ המבוי לאמצען במלואו החצר מותרת כמו שבארנו, והמבוי אסור חוששין שמא ימלך ויבנה בתים בחצר וברחבה מן הצד, ונמצא המבוי כלה לצידי הרחבה והחצר. ז. מבוי שכלה לים או לאשפה של יחיד הרי הוא כמפולש, וצריך לסתמו לצד הים או לצד האשפה, או שיעשה צורת פתח מכאן ולחי וקורה מכאן. ולמה אמרו כן ועכשו סתום הוא מאותו צד שהרגל מסולקת משם, אלא חוששין שמא יעלה הים שרטון ושמא תנטל האשפה. היתה אשפה של רבים אין חוששין לה שאין עשויה ליפנות. ח. רחבה יתירה על בית סאתים שלא הוקפה לדירה הרי היא ככרמלית כמו שיתבאר (ש"ג פ"א הכ"ט, פ"ב הי"ח), ואסור לטלטל יותר מארבע אמות. ולפיכך אם היה צדה אחד פתוח למבוי שבעיר, אף על פי שהמבוי מושך מפתח העיר ויש לו צורת פתח וכלה לאותה רחבה אסור לטלטל בתוך המבוי אלא בד' אמות, לפי שהוא פרוץ במלואו לרחבה שהיא אסורה לו ככרמלית. במה דברים אמורים בשהיו כותלי הרחבה שעל פתח המבוי רחבין מצד זה ומצד זה ד' אמות, ויצאו מתורת לחי כמו שבארנו. היה אחד מהן פחות מד' אמות המבוי מותר, שכבר נתבאר שהמבוי השוה מפנים ונראה מבחוץ נדון משום לחי. מעשה היה ברחבה כזו שצידה האחד היה פתוח למבוי כזה שבעיר וצידה השני היה פתוח לשביל של כרמים, ובראש השביל היו קצת בתים פתוחין לו אבל לא בתים וחצרות, והיה השביל כלה לגדודית שעל הנהר הגבוהה עשרה טפחים על הנהר, והשביל שוה מתוכו, ובא מעשה לפני חכמים ואמרו שאי אפשר להתירן אפילו אם קבעו לחי על פתח הרחבה שבצד השביל, ואפילו קבעוהו לשם דירה, כדי שלא יאמרו שהלחי מועיל לשביל של כרמים שאין בתים וחצרות פתוחין לתוכו. וכן אי אפשר לעשות מחיצה לשם דירה על גדודית שעל הנהר, לפי שאין מחיצה על גבי מחיצה. הרחיק ארבעה מן הגדודית ועשה מחיצה עשרה לשם דירה, הותרה הרחבה כאלו הוקפה לדירה ונתוסף השביל על הרחבה, ואם נשתתפו המבוי והשביל מותר לטלטל במבוי וברחבה ובשביל ומזה לזה. וכן הדין אם עשה פס ארבעה בפתח הרחבה הסמוך לשביל, והוא שיהא הפתח רחב עד כדי שיהא בו מעבר רחב לבהמות, כדי שלא נחוש שמא יפילו הגמלים את הפס. ט. עשה לחי בפתח הרחבה סמוך למבוי מותר, דמתוך שמועיל לחי זה להתיר את המבוי מתיר גם את הרחבה לטלטל בתוכה כאלו הוקפה לדירה, ומותר לטלטל אף מן המבוי לרחבה ומן הרחבה למבוי. הכשירו אותם בלחי זה, יש מי שהורה לאסור את המבוי, גזירה שמא יאמרו לחי מתיר כל שביל של כרמים ואפילו אין בתים וחצרות פתוחין לתוכו. ויש מי שהורה להתיר אפילו המבוי, שאין כאן גזירה הואיל ואין הלחי ממש מתיר את השביל, ודברים של טעם הם ולזה הדעת נוטה. לפיכך מותר לטלטל בכל ומותר לטלטל מזה לזה. במה דברים אמורים בשנשתתפו המבוי עם השביל, אבל אם לא נשתתפו כל אחד אוסר את הרחבה על חברו, שיד שניהם שולטת בה. ובאיזה רחבה אמרו ברחבה של רבים. היתה רחבה של יחיד אסורין, חוששין שמא יבנה אותה ויעמיד שם דיורין, שכבר בארנו במבוי הכלה לרחבה של יחיד שהמבוי אסור מחמת חשש זה. ויש שהורה להקל גם בזה, שלא חששו לכך אלא ברחבה הפתוחה לרשות הרבים. אבל רחבה זו שהיא רשות היחיד דבר תורה ואינה פתוחה אלא לכרמלית לא חששו. ולזה הדעת נוטה. י. מבוי שהוא עקום כמין גא"ם ומפולש משני ראשיו לרשות הרבים או לכרמלית הרי הוא כמפולש. יש מי שהצריך צורת פתח בעקמימותו ולחי או קורה לשני ראשיו כאלו מפולש כל אחד ואחד מכאן ומכאן לרשות הרבים או לבקעה. ולפי מה שבארנו למעלה (ה"א) במפולש כאן וכאן לרשות הרבים, שיש מי שהורה שצריך דלת מכאן ולחי וקורה מכאן, אף זה צריך דלת לעקמימותו. ואין דברים אלו מחוורים בעיני, אלא יראה לי שאין צריך לעקמימותו כלום אלא לשני ראשיו. ולפיכך אם פתוח כאן וכאן לרשות הרבים עושה דלת מכאן ולחי או קורה מכאן, ואם פתוח לכרמלית מכאן ולרשות הרבים מכאן או לכרמלית כאן וכאן, עושה צורת פתח מכאן ולחי או קורה מכאן. היה עקום ומפולש כמין חי"ת, יראה לי שהוא כסתום ואינו צריך אלא לחי או קורה מכאן ולחי או קורה מכאן. יא. מבוי שהוא סתום שיש לו שבילין מצד זה ומצד זה, וכל אחד פתוח לרשות הרבים או לכרמלית, אף על פי שאינן מפולשין זה כנגד זה הרי כל אחד מהם כמפולש. וכיצד מכשירין אותן, אם מפולשין כאן וכאן לרשות הרבים עושה דלת הראויה לינעל לראש המבוי הגדול, וכן לכל פתח ופתח של השבילין שבצד האחד, ולחי או קורה לכל פתח ופתח של שבילי הצד השני. ואם פתוחין לכרמלית כאן וכאן או לכרמלית מכאן ולרשות הרבים מכאן, עושה להם צורת פתח ואינן צריכין דלת. ולעולם אין צריכין לעקמימותן כלום כמו שביארנו (לעיל ה"י). יב. מבוי שהכשירוהו בלחי או בקורה ונפרץ מצדו כלפי ראשו מקום שהקורה או הלחי נתונין שם, ואין הפרצה יתירה על עשר, אם נשאר תחת הקורה או סמוך ללחי פס ארבעה הרי הוא מותר כמו שהיא, אף על פי שאין תחלת מבוי פחות מארבע אמות סוף מבוי בארבעה טפחים שעדיין מקום חשוב יש. במה דברים אמורים בזמן שבעלי המבוי דעתן לגדור אותה פירצה, ומונעין רגלי הרבים משם. ואם לא, לעולם אסור עד שלא תהא הפרצה ארבעה טפחים. נשארו בפרצה למטה במקום דריסת הרגל גבשושיות שמונעות רגל הרבים הרי זה כמקום שאין בוקעין בו רבים, ופס ארבעה מתיר עד עשר. נשאר שם פס פחות מארבעה, אם אין בפרצה שלשה טפחים מותר, שכל פחות משלשה כלבוד דמי וכמו שאין שם פרצה. היתה הפרצה שלשה אין לו תקנה עד שימעט את הפרצה משלשה, או שיעמיד את הפס עד ארבעה טפחים. יג. נפרץ בקרן זוית שהפרצה אוכלת ראש שני הכותלים, אם היתה הפרצה ארבעה טפחים אף על פי שהקורה מונחת במקום אחד במבוי המבוי אסור, פירצה היא זו ולא פתח, שאין אדם עושה פתח כיוצא בזה. (וכבר ביארנו שאין אדם עושה פתח כיוצא בזה). וכבר ביארנו (פ"ד ה"א) שאין הלחי והקורה מתירין את הפרצה, ולא אפילו עומד מרובה על הפרוץ, ואין לו תקנה עד שימעט ויוציאנה מכלל פרצה. יד. מבוי הרחב מעשר אינו ניתר בלחי וקורה לעולם עד שימעט ויעמיד רחבו על עשר, ואף על פי שעשה לה אמלתרא, שאין אמלתרא מועיל לרחב מעשר אלא לגבוה מעשרים כמו שביארנו (ש"א פ"ג). ויש מתירין באמלתרא, שספק הוא וספק של דבריהם להקל. ואין דעתי כן, שלא אמרו להקל במחיצות אלא להחמיר, הואיל ועיקר מחיצות דבר תורה. לא מעטו עושה לו צורת פתח ודיו.

פרק שלישי: א. כבר ביארנו (לעיל פ"א המ"ד) שכל מחיצה גרועה שאינה עשויה לשלשל אלא שתי בלא ערב או ערב בלא שתי אינה מחיצה גמורה, והרי אותו מקום שמחיצותיו כן כקרפף, ואין מטלטלין בו אלא כדרך שמטלטלין בקרפיפות. פעמים שמטלטין בקרפיפות ובמחיצות גרועות כאלו אפילו ביתר מבית סאתים. כיצד, שיירה שחנתה בין בישוב בין במדבר והקיפו להם מקום לדור בו בשבת בקנים או באוכפות, ואין בין קנה לקנה שלשה טפחים או בין אוכף לאוכף כמלא אוכף, או שהקיפוהו בחבלים מסביב בגובה עשרה ועובי החבלים מצטרף לעשרה ואין בו חבל לחבל עשרה, נותנין להם כל צרכן ואפילו כור ואפילו כוריים, ובלבד שלא יהא שם בית סאתים פנוי מכלים. ב. היה שם בית סאתים פנוי מכלים לא יטלטלו בו יתר מארבע אמות. נשאר שם פנוי פחות מבית סאתים מטלטלים בכולו. פחות מבית סאתים בטל הוא אצל השיירה. ג. וכן הדין לשיירה שחנתה בקרפף שלא הוקף לדירה, וכן אם חנתה בתל גבוה עשרה או בנקע עמוק עשרה. איזו היא שיירה, כל שיש בה שלשה, ואין הכותי משלים לשיירה. קטן יראה לי שהוא משלים, ויש מי שהורה שאינו משלים, וראוי לחוש לדבריו. היו שנים ואפילו שנים וכותי אין נותנין להם אלא בית סאתים בלבד, שאין נותנין בין לאחד בין לשנים אלא בית סאתים בלבד. היה יתר מבית סאתים אין מטלטין בו אלא בארבע אמות בלבד ואף על פי שיש להם כלים מרובין וממלאין את הכל. ד. פעמים שהשיירה הקיפו שבע ומותרין בכולן אף על פי שאינן צריכין להם, ופעמים שאסורים אפילו בחמש אף על פי שצריכין להם. כיצד, הקיפו שבע ואין צריכין אלא (לחמש) [לשש] מותרים בכל השבע, שהרי אין כאן סאתים פנוי מכלים. הקיפו שבע ואין צריכין אלא לחמש אסורין אפילו בחמש, הואיל ויש כאן סאתים פנוי, לפיכך לא יטלטלו אפילו במקום שצריכין לו אלא בארבע אמות בלבד. היו שלשה ומשחשכה מת אחד מהן הרי אלו מותרין, שהשבת גורמת וכיון שהותרה הותרה. היו שנים ונתוספו עליהן משחשכה אסורין כמו שהיו, שאין הדיורין גורמין אלא השבת. ה. היו שלשה קרפיפות זה בצד זה וזה בצד זה, ושנים החיצונים מוקפין גדר והאמצעי פרוץ לזה ולזה במלואו, ושבת יחיד בזה ויחיד בזה ויחיד בזה, נעשו כשיירה ונותנין להם כל צרכן כמו שאמרנו. וכשנותנין להם נותנין להם באיזה מקום שירצו בין באמצעי בין בחיצוני ובלבד שלא יהא בית סאתים פנוי. היה האמצעי מגופף ושנים החיצונים אינן מגופפין, ויחיד בזה ויחיד בזה ויחיד בזה, אין נותנין להם כל צרכן, ונותנין לכל אחד בית סאתים במקומו. היה האמצעי מגופף ושנים החיצונים אינן מגופפים, ושנים באמצעי ויחיד בחיצון זה ויחיד בחיצון זה, או יחיד באמצעי ושנים בזה ושנים בזה, הרי זו שיירה ונותנין להם כל צרכן ובלבד שלא יהא שם בית סאתים פנוי מכלים. ו. קרפף שהוקף לדירה הרי הוא כחצר, ואפילו כור ואפילו כוריים או יותר מותר לטלטל בכולו. ואיזהו מוקף לדירה, כל שפתוח לתוכו פתח דירה ואחר כך הוקף הרי זה מוקף לדירה, הוקף ואחר כך פתח אין זה מוקף לדירה. הקיפו והניח שם פרצה יתירה על עשר, אפילו מניח ואחר כך פתח, ואחר כך גדר את הפרצה עד שהעמידה על עשר, אף על פי שלא גדר אלא טפח הועיל והרי זה כמוקף לדירה. הניח שם פרצה עד עשר ואחר כך פתח, ואחר שפתח עמד וגדר כל אותן עשר לשם דירה לא הועיל, שעד עשר פתח הוא ואינו פרצה. הוקף ולבסוף פתח, אם עמד ופרץ בכותל הקרפף פרצה יתר על עשר וחזר וגדרה עד שהעמידה על עשר הועיל, ולא עוד אלא אפילו פרץ אמה וגדר אמה ופרץ אמה וגדר אמה עד שהשלימו ליתר מעשר דיו והועיל. ז. קרפף שלא הוקף לדירה ובנה לתוכו מחיצה לפנים ממחיצות הראשונות ולשם דירה, תוך שלשה למחיצה הראשונה לא הועיל, שכל תוך שלשה הרי הוא כלבוד ואינו אלא כמוסיף על המחיצה הראשונה, ואין צריך לומר אם טח את המחיצה הראשונה ואפילו יכול הטיח לעמוד בפני עצמו שלא הועיל. הרחיק את הכותל מן המחיצה ארבעה טפחים הועיל והרי זה הוקף לדירה. הרחיקו שלשה ומשלשה ועד ארבעה, יש מי שהורה שהועיל, שכל שיצא מתורת לבוד הרי זה כותל בפני עצמו. ויש מי שהורה שלא הועיל עד שירחיקנו ארבעה ויהא בינו ובין המחיצות הראשונות חשיבות מקום, ולזה דעתי נוטה. עשה מחיצה על גב מחיצה לא הועיל, שאין מחיצה על גבי מחיצה. נבלעו מחיצות הראשונות ואפילו בשבת ומחיצות העליונות קיימות, הועילו, הרי זה כמחיצה העשויה בשבת, ומחיצה הנעשית בשבת בשוגג הרי היא מחיצה אפילו לטלטל, ואין צריך לומר אם נבלעו מלפני השבת. ח. תל גבוה עשרה ורחב מארבעה טפחים עד בית סאתים מטלטלין בכולו. יותר מבית סאתים אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות עד שימעטנו. עשה קרפף או גינה בתל גבוה עשרה ונעשו גדות התל מחיצות להם, ופתח לתוכן פתח דירתו, הרי זה כהוקף ולבסוף פתח. עשה מחיצה על שפת התל לא הועיל, שאין זה אלא כמחיצה על מחיצה שאינה מועלת כלום. הרחיק מן התל ארבעה טפחים הועיל, פחות מכאן לא הועיל שכל שאין שם חשיבות מקום לא הועיל כמו שאמרנו (לעיל ה"ז). ט. קרפף יתר מבית סאתים שהקיפוהו ישראלים בשבת בשוגג הועיל, במזיד לא הועיל. הקיפוהו גוים בשבת לשם דירה הועיל ומותר לטלטל בכולו, שכל מחיצה שנעשית בשבת הרי זו מחיצה. ויראה לי אפילו נתכוונו הגוים להתירו לטלטל בו ישראל, בין נתכוונו לו שלא לדעת ישראל המטלטל בתוכו ובין נתכוונו לכך לדעתו. והוא הדין ישראל בשוגג, אפילו נתכוון להתירו בטלטול. ויש מי שהורה שאפילו אם נעשית בשוגג, אם נתכוין אדם למחיצה זו שתעשה בשבת לטלטל בה הרי זה אסור לטלטל בה, ולא ידעתי עיקר לדברים אלו. מחיצה זו אפילו עשאוה גרועה בקנים או בחבלים ערב בלא שתי או שתי בלא ערב הועיל, והוא שלא יהא בין קנה לקנה ובין חבל לחבל שלשה טפחים. י. קרפף בית שלש שלא הוקף לדירה וקירה בתוכו בית סאה, הרי זה מותר לטלטל בכולו. במה דברים אמורים בשקירה על גבי שתי מחיצות המעורבות לפי שרואין פי התקרה כיורד וסותם ואין האויר שתחת הקירוי נחשב מכלל הקרפף, ולפיכך מותר לטלטל בכולו שאין קרפף זה יתר על בית סאתים. קירה על גבי ארבעה עמודים ונשאר הקירוי פרוץ מארבע צדדיו או אפילו משלשה, אויר שתחת הקירוי מייתרו, שעדיין נחשב מכלל הקרפף, שכל תקרה שאין לה שתי מחיצות מעורבות אין פיה יורד וסותם. היה הקירוי משופע, יש מגדולי המורים שאמרו שאין פי תקרה כזו יורד וסותם לעולם, וראוי לחוש לדבריו. קירה או שעשה מחיצה לשם דירה והועיל כמו שאמרנו (לעיל ה"ו), אם נפל הקירוי או המחיצה אין אומרין כיון שהותר הותר, אלא חזר זה לאיסורו כתחלתו. יא. קרפף בית סאתים שלא הוקף לדירה ונפרץ במלואו לחצר, אם יש באויר רחב המחיצה שנפרצה בינו ובין החצר כדי ליתר את הקרפף על סאתים חזר הקרפף ליאסר בטלטול אלא בארבע אמות, ואף על פי שהחצר והקרפף לאדם אחד, שאויר מקום המחיצה מצטרף עם הקרפף ומיתרו. במה דברים אמורים בשנפרץ הקרפף במלואו וכותליו נכנסין בתוך חלל החצר, או שהיו כותלי החצר שבצד זה ושבצד זה יתרין על רחב הקרפף ארבע אמות, ואם לאו אין זה נפרץ במלואו, דכל שנראה מבחוץ אף על פי ששוה מבפנים נדון משום לחי, כמו שבארנו בשער תקוני המבוי (ש"א פ"ט ה"ד). יב. קרפף יתר מבית סאתים שלא הוקף לדירה ובא למעטו ולהכשירו לטלטל בכולו, אם מעטו בדברים שדרכו לעשות כן בקרפיפות אין זה מיעוט, מיעטו בדברים שאין דרך הקרפיפות בכך הרי זה מיעוט. כיצד, מיעטו באילנות בין שנטען כשורה בין שנטען מעורבין אין זה מיעוט, שדרכן לעשות כן בקרפיפות ליהנות בהן ולישב תחתיהן לצל. ואפילו היו האילנות גבוהין עשרה ואפילו רחבין ארבעה וחולקין רשות לעצמן ונעשו רשות היחיד, אין ממעטין את הקרפף. ולפיכך יראה לי שהבורות שבגנה אפילו עמוקין עשרה ורחבין ארבעה תשמישי הגנה הן ואין ממעטין. וכן בית כינוס המים להשקות את הגן אינו ממעט מן הטעם הזה שאמרנו. יג. בנה בו עמוד שאינו גבוה שלשה אינו מיעוט, שכל פחות משלשה הרי הוא כארץ. היה גבוה עשרה ורחב ארבעה הרי זה מיעוט שהרי הוא רשות חשוב לעצמו, ואין דרך הקרפיפות לבנות בהן עמודין באמצע הרחבה. לא היה ברחבו שלשה אף על פי שגבוה עשרה אין זה מיעוט, משלשה ועד ארבעה, יש מי שהורה שזה מיעוט, שכל שיצא משיעור לבוד חשוב, ויש אומרים שאינו ממעט עד שיהא ברחבו ארבעה שהוא שיעור מקום חשוב, ולזה דעתי נוטה. יד. קרפף יתר מבית סאתים שהוקף לדירה, אם נטע רובו נטעים בשורה או אפילו מעורבין, עדיין הוא כחצר ומותר כמות שהיה. אבל אם נזרע רובו הרי הכל כגנה, ואפילו אין במקום הזרוע יתר מבית סאתים, שהזרעים מבטלים את המחיצות שאין זורעין בחצרות, ולפיכך מיעוט החצר בטל אצל הרוב שנזרע, ואין מטלטלין בה ואפילו הן לאדם אחד או לשנים אף על פי שעירבו, והרי זה כגנה יתירה על בית סאתים. נזרע מיעוטו הכל מותר. במה דברים אמורים בשאין במה שנזרע יתר מבית סאתים, היה יתר מבית סאתים הרי זה אסור, ואף מה שנשאר מן החצר אסור מפני שנפרץ במלואו למקום האסור לו. טו. נתמלא מים אפילו מים עמוקים עשרה או יותר, אפילו יש בהם יותר מבית סאתים, הרי הוא מותר כנתמלא נטעים, מטעם שדרך החצרות לכנוס בהן מים והרי הן בתוך החצר ככרי של פירות. במה דברים אמורים במים הראויין לשתיה ולכביסה, אבל מים מלוחין או עכורין הרי הן כזרעין ואוסרין את החצר כדרך שאמרו בזרעים. במה דברים בשיש בעמקן עשרה טפחים, פחות מיכן אינן אלא כטיט שבחצר, רקק הוא זה, ורקק אינו חולק רשות לעצמו בשום מקום. טז. אילן המסך על הארץ, אם אין נופו גבוה מן הארץ שלשה טפחים ותיקן את נופו בקוצים ובקנים וכיוצא בזה שלא תהא רוח מצויה מטלטלת אותו, אם יש תחתיו יתר מבית סאתים אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות, ואפילו נטעו מתחלה לדור תחתיו, כמו שבארנו למעלה (פ"א המ"ג) שכל דירה שאינה עשויה אלא לאויר או לצניעות או להניח שם כלים אינה מחיצה גמורה, ואם אינה יתרה על בית סאתים מטלטלין בכולה, יתירה על בית סאתים אין מטלטלין בה אלא בארבע אמות. יז. שבת בשדה וקמה קצורה או שבולות מקיפות אותה בגובה עשרה הרי היא כקרפף, אם יתירה מבית סאתים אין מטלטלין בה אלא בארבע אמות.